אל הטבע דרך טבעינו - מסע בטבע

משהו אנושי מרתק קרה מול עיני כמדריכת טיולים.

בקרירות הבוקר הגיעו אל האוטובוס קבוצות של אנשים מכובדים, אינטלגנטים, סגורים, ממסדיים, לא מחוברים.

בערב, נפרדתי מקבוצה של אנשים משוחררים, שעשו שטויות, התחברו, עזרו, העזו והצחיקו.

מה קרה מול עיני בזמן הקצר שביליתי איתם בטבע? מה גרם לטרנספורמציה הזאת?

התשובה טמונה במה שאני מכנה " האספקטים המרפאים של הטבע".

"ככל שהייתי טבעית יותר, כך הרגשתי יותר בבית בטבע. הפכתי חלק מהטבע. גיליתי את היכולת שלי לשמוע ולחוש את כל רחשי הטבע ובו זמנית, היכולת שלי לשמוע ולחוש את המערכות שלי (נשימה, הזעה, קירור, רעב וגירוד) שהלכו והתחדדו ככל שהתקדמתי דרך הדשא, האבק, הצל והמים.. זאת דרך אחת למצוא את עצמך..." (ג'ין הוליסטר וילריט ולינדה וילריט שמיט)

הייתי בת עשרים ואחת.

עמדתי על שפת מכתש רמון וסביבי מרחבי אין סוף של טבע פראי בגווני חום, בורדו, ורוד שלא הכרתי מעולם... המחזה הזה עורר בי עצמה של תחושה שלא ידעתי מעולם.

למרות שאני מגיעה ממשפחה דתית, זאת הפעם הראשונה שבה הרגשתי את אלוהים.

עמדתי שם, רוח קרירה על פני והרגשתי שחזרתי הביתה.

מאותו יום המדבר מסמל עבורי בית, והפך להיות חלק ממני ומחיי. המרחבים הללו מסבים לי אושר רב ושלוות אמת.

אחרי החוויה הראשונית הזאת עברתי להתגורר במדבר ,כמדריכת טיולים, תלמידה וחוקרת. התעמקתי בגיאולוגיה, זואלוגיה, נוודים והמאובנים של המקום.

הייתי והנני מרותקת מהמדבר – סיפור אהבה שלא נגמר.

בשנים שלאחר מכן חיפשתי תשובה לסיפור האהבה שלי עם המדבר, וגיליתי שמה שאני עושה באופן פיזי במציאות, הובלת אנשים בשבילי המדבר, זהו החלום הסימבולי שלי.

הרצון העמוק יותר הוא להוביל אנשים "במדבריות" שלהם, כלומר בשטחים הלא ידועים, הלא מודעים של עצמם.

מתוך ההתנסות שלי אני יכולה לומר שלמדבר היה אפקט מרפא חזק עלי, ובהמשיך דרכי כשלמדתי טיפול (עו"ס ודרמה תראפיה) נראה היה לי הגיוני לשלב את השניים יחד, הטבע והתראפיה.

היום, עם הנסיון האישי שלי בשילוב הנסיון הרב, ושנות המחקר בנושא, אני מוציאה מסעות לאנשים אשר רוצים לחוות את מה שיש לטבע להציע להם בצורה מרוכזת ומכוונת דרך מסעות במדבר.

כאן לפניכם אני מונה את האספקטים המרפאים בטבע עפ"י המחקר, השהות וההתנסויות שלי עם עצמי ואחרים.

תהנו מהדרך...

הטבע כמרחב מקודש

מוכרת לכם התחושה של התמזגות בטבע? כמו לשכב על החול ליד הים, להרגיש את השמש ש"מהדקת" את גופינו לתוך החול ולא לדעת איפה הוא מתחיל או נגמר?.

על פי הגדרת המילון, פירוש המילה טבע הוא: "כלל הדברים הקיימים בעולם שלא שונו ע"י בני האדם, או תכונה, או אופי".

מתוך ההגדרות הללו עולה הפרדוקס, האם הטבע הוא מחוץ לנו או בתוכנו? ומה ההשפעה של האחד על השני

עפ"י סיפור הבריאה האדם נברא מן האדמה וקיים בינו לבין הטבע דיאלוג.

בתנ"ך הדיאלוג הזה אופיין בענישה או קבלת תגמול מהאל. עפ"י מעשי האדם אלוהים מעניש או מזכה את עם ישראל ע"י הטבע – הגשם. הגשם הוא הסממן העיקרי של חיים ומוות בחברה שמושתת על חקלאות. "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצווה אתכם.....ונתתי מטר ארצכם בעתו...וסרתם ועבדתם אלהים אחרים...וחרה אף ה' בכם ועצר את השמיים.." (דברים יא', יג' – יח')

מכאן שהטבע הופך אמצעי לקשר בין האדם לאלוהים. והקשר הזה מקבל ביטוי בכל התרבויות והזמנים. ברב התרבויות הקדומות הוצגה האדמה כאלה, אלת האדמה או האלה הגדולה. לדוגמה, אראנחורד (קלטי), רקבט (מצרי),הוקה (אינקה), גאיה (יוון) עשתורת (שומר) ועוד.

בתרבויות אלה הטבע כאלוהות נתפס כבעל יכולת והשפעה מקודשת על האדם, ועל כן נתיחס אליו, כקודמינו, כאל "מרחב מקודש".

למי מאיתנו שטיפסו לגבהים בנפאל, אפריקה או דרום אמריקה, התחושה של לעמוד על הפסגה ולהתבונן בעננים תחתינו היא לא פחות מ"קדושה". יש התעלות נפש, תחושה שמשהו גדול הרבה יותר ממה שניתן לתפוס קורה מולינו.

למה? מה גורם למקום לתת תחושה של "קדושה"?

הביטוי "מרחב מקודש" מאופין בכך שנתפס כשונה מכל מקום אחר (אליאד). קמפל אומר ש"מרחב מקודש" הוא מקום שבו אתה יכול לחוות אוטנטיות.

יונג טוען ש"מרחב מקודש" זהו מקום של טרנספורמציה והשתנות ושל אינקובציה יצירתית. הגדרות אלו מובילות את האדם לחבר את המרחב עם הריפוי.

הרעיון כי מרחבים אלו היוו מקום לריפוי היה בסיס לטקסים קדושים ולריפוי שהתנהלו בטבע.

"....ישנם דרכים רבות לתור אחרי המימוש העצמי, ההארה, הסיבות לחיות, חלקם כמו חלומות, תאוריות, זכרונות ותובנות, הינם אבני דרך חשובות בחוויה בטבע, אך אין עשיר יותר מהטבע למסע פיזי של הגוף, ומבלי לחוות באופן פיזי את הקדוש אנו עלולים לאבד את דרכינו.."

כשמבינים את אספקטים הקדושים שבטבע, קל להבין מדוע שמאנים יוצאים לטבע כדי לטפל "במטופלים" שלהם או אפילו מדוע עם ישראל היה זקוק למסע מטהר של ארבעים שנה במדבר. היום רבים מתיחסים למסע של בני ישראל, באופן סימבולי, כמטאפורה למסע האישי שעלינו לעשות אל החלקים שבנו שצריכים "לצאת לאור".

המפגש עם הטבע – כח הריפוי של השונה

רובינו חיים במאה העשרים באופן שמנתק את האדם מעצמו. אנו חיים בבנינים מבטון, בשטחים קטנים וצפופים, רחוקים מן האדמה והסביבה הטבעית. אנו במירוץ אחרי הכסף, והמעמד. ומעט זמן נותר לנו לפיתוח קשרים משמעותיים, כולל הקשר עם עצמינו ועם הטבע.

בטבע יש לנו אפשרות לחוות את עצמינו ואת העולם באופן שונה.

כשאנו יוצאים אל הטבע אנו משאירים מאחור את הבתים שלנו, המשפחות, הסביבה הרגילה והעיסוקים היומיומיים. אנו יוצאים אל מרחב שונה מאד ממה שהכרנו קודם, בלי לדעת אם דפוסי ההתנהגות הרגילים שלנו נדרשים כאן.

אנו נפגשים בטבע עם הלא נודע. ובמקום הטבעי הזה אנו עומדים בלי הסטטוס. במפגש עם הטבע אין משמעות ליופי החיצוני או למעמד חברתי. דפוסי התנהגות ישנים אינם רלונטים או מועילים, ובסיטואציה חדשה זו יש לנו הזדמנות לפתח דפוסים ודרכי התמודדות חדשים.

ללא כל העטיפות הרגילות הטבע מחזיר אותנו לדף ריק. החוויה הנעדרת ורבליות, חשיבה הגיונית וביקורת, מאפשרת לחלקים אחרים בתוכנו לבוא לידי ביטוי. וכאן מתחיל "החופש הגדול"

הרבה מהמטילים איתי בטבע מדברים על תחושת חופש. חלק מדברים על תובנות וגילויים, אחרים חווים פחד וחוסר ודאות, אך כולם אומרים כי התנהגותם שונה מהרגיל. השינוי הזה מזמן הרבה מאד הזדמנויות חדשות, מחשבתית, התנהגותית ותפיסתית.

אני מאמינה שהטבע מפשיט אותנו מהמסכות שלנו ומאפשר לנו לחוות באופן חופשי את מי שאנו באמת. ועם גילויים חדשים אלו ניתן לחזור הביתה ולייצור שינויים רצויים.

הטבע – חוויה חושית

תדמינו את עצמכם שוכבים על הגב בעינים עצומות בלב אחו פורח, חשופים בעצמה לריח הפריחה, לתחושת הדשא על הגוף,לרעש הזבובים סביב....

דרך החושים שלנו אנו תופסים את העולם.

מרגע הלידה החושים כיוונו אותנו. ידענו שאוכל מגיע מריח החלב או ריח האם, למדנו לסמוך על חושינו כדי לזהות סכנה או כדי לעשות סדר במציאות. כל חוש טבעי מעורר זכרון, תחושה, ביטוי לחיים שמחבר אותנו אל הטבע.

בטבע אנו חשופים לחושים בלי ההמולה שמקהה אותם ביומיום.

אנו לומדים להקשיב אל הסביבה אך גם אל עצמינו. אנו בד"כ חיים על אוטומט. "החיים עוברים לידי" זה משפט שאני שומעת הרבה ממטיילים. אחרי שהות בטבע אמר לי מטייל "אני לא יכול לישון הלמות ליבי חזקים מידי"

העצמת החושים בטבע מחברת אותנו אל החיים; פיזית אל גופינו ורוחנית אל נפשינו.

אנו בעזרת החוויה מתחברים אל החושים האותנטים שלנו. זכרונות וחוויות ילדות משחררים את הילד שבנו.

"זמן" אחר בטבע

"לראות עולם בגרגר חול, שמים בפרח בר, להחזיק אין סוף בכף ידך, ונצח בשעה".

היום התקשורת היא מהירה, רכבים, מטוסים, מחשבים, תחושת הזמן שלנו היא בטעינה שעולה על גדותיה.

אין יום שאני לא שומעת "אם רק היו עוד כמה שעות ביממה.." ואם היו? אז היינו מספיקים עוד הצעת עבודה, עוד שתי כביסות עוד משחק מחשב..? אנו רוצים עוד זמן כדי לרוץ יותר, להספיק יותר. אלו שמגיעים למסעות, רוצים עוד זמן כדי "להיות" ולא "לעשות".

אנו דורשים שינוי אינסטנט, ריפוי אינסטנט. אין לנו אף פעם פנאי למה שאנו רוצים, יש מירוץ להספיק.. דמינו ניתוק מהשעון, הטלפון והיומן, מה יקרה?

מטיילים מגדירים את החוויה כ"חזרה הביתה" זה מחבר אותנו שוב לחווית ילד. אין בחוויה של ילד הגבלת זמן, הוא חי את הרגע. אחרי שהות בטבע האדם מתחבר לזמן ה"טבעי" שלו לשינה, לאכילה ולהליכה. חווית ה"אין זמן" היא לרב חוויה מכילה ומאפשרת.

זה מוביל אותנו לחווית הBeing בטבע

יש שחרור מה"Doing" והרי אנו Human Being ולא Human Doing

על מנת להפתח לאפשרויות חדשות וגילוי חדש, צריך לעיתים לחוות את הריק. כשאנו עוצרים רגע מהעשיה הבלתי פוסקת שלנו, אנו לפתע נפגשים עם עצמינו.ולעיתים אנו גם פוגשים מצב של ריקנות רגשית. אנו נמנעים מהמצב הזה ע"י פעילות יתר, סידורים, מילוי יומן ועוד, כדי שלא יהיה זמן להביט פנימה ולחשוב. אך זאת הדרך להביא לשינוי או לאפשר לדברים חדשים לעלות. הכניסה לתוך הריק מכריחה את האדם לספק את צרכיו מעצמו ולא מהחוץ וככל שהאדם מפסיק לדרוש מהחוץ כך הוא מקבל מעצמו יותר.

החוויה של הBeing מחברת אותנו לכאן ועכשיו ומאפשרת לנו לחוות עד הסוף את ההווה, מבלי להתקע בעבר או בעתיד. זה סוד ההשלמה עם המציאות.

לסיכום: הטבע, המיכל המכיל ביותר

כפי שהזכרנו בתחילת הכתבה, יש סימבוליות חזקה בין האלה/האם הגדולה לטבע, ומטאפורות רבות מחברות את הטבע ל"נשי": המחזוריות, הירח, היכולת להביא חיים, ובעיקר תחושת ההכלה. כמו שתינוק מרגיש מוכל ע"י הדמות הנשית הראשונה שפוגש "האם" כך בטבע יש תחושה חזקה של הכלה. לא חשוב עם מה אנו מגיעים אל הטבע ואיך אנו מתיחסים אליו, הטבע תמיד מכיל אותנו. אנו יכולים לצעוק, לכעוס, לשנוא ואפילו לפגוע והטבע שם מכיל ומכיל ומכיל, כל אדם וכל התנהגות. ובתור שכזה, הטבע מהווה את המיכל, האם, המרפא האופטימלי.

איכויות אלה, בהיותם בטבע, יוצרים לנו "מרחב פוטנציאלי" לתהליך תראפויטי. עד היום רוב התהליכים התראפויטים מתבצעים בואקום. המקום והסביבה מאד משפיעים על התהליך והקשר שבין המטפל והמטופל. ישנם סביבות כמו הטבע שמעודדות תקשורת, פתיחות,ועוד...

האמונה שמרחבים קדושים הינם מרפאים היא בבסיס רב הריטואלים המרפאים,בהם להתמקדות במרחב, ערך מרפא משלו כמרחב פיזי לשינוי רוחני/נפשי. וכך מגיעים ההינדים למעלה ההימליה, היפנים להר פיג'י, הר המוריה ליהודים, מכה למוסלמים ועוד...

בעבודתי אני נפגשת עם אנשים בחיפוש אחר המרחב הזה לעצמם, מקום שבו הם יכולים בבטחון להיות עצמם, מקום שיאפשר צמיחה אישית ע"י העצמה אישית והגברת מודעות. הטבע מקבל בברכה כל חיפוש שכזה, ומציע מרחב ומגוון אינסופיים לתהליכים אישיים נפלאים.